- מערכת "אמנים ישראלים"
בין לב, חלל נמר וריסון (ושתי תערוכות יחיד חדשות שנפתחות בחמישי)
ד"ר לילך אברמסקי-ארזי
אמרתי לנשמתי, היי מבלי נוע, וחכי ללא תקווה
משום שתקווה תהא תקווה לדבר המוטעה; חכי ללא אהבה
משום שאהבה תהא אהבה את הדבר המוטעה; יש עוד אמונה !
אך האמונה והאהבה והתקווה טמונות כולן בהמתנה.
חכי ללא מחשבה בעבור שאין את עוד מוכנה למחשבה :
ואז החושך יהא לאור, ואי התנועה תהא לריקוד .
ט"ס אליוט, ארבעה קוורטטים אני ממש אוהב שמות של תערוכות - אז ממש כיף לפתוח את המייל ולגלות ששתי תערוכות חדשות - בין בת ים ו(דרום) תל אביב תפתחנה ביום חמישי הקרוב, צמד תערוכות יחיד שחוט שני עובר בינהם (עם הופעת אורח נוכחת-נעדרת עם עבודות וידאו של מרינה אברמוביץ')
הצמד: "לרסן את הנמר", "ליבי חלל" ואז עולות כל השאלות: - איזה נמר צריך לרסן ולמה - האין זה טבעו של הנמר להיות נמר ? - אולי הנמר הוא גם אבא וחבר להקה במקביל. - מה בין יצירה אישית, התבוננות, קהל, פסיכולוגיה ואמנות (אם כבר אנו עומדים בפתחו של החודש למניעת אלימות). - בלב שלי ושלך - מה תופס או מותיר חלל ובאיזה אופן הוא עושה זה ? - מי הם בכלל האנשים עם החלל בליבם ואיפה הם חיים ומה הם יוצרים ביומיום שלהם ?
ב"לרסן את הנמר", ד"ר לילך אברמסקי-ארזי מגשרת בין עולם הידע הפסיכולוגי לאמנות. באמצעות ריבוי שכבות וטקסטורת, ריבוד ושימוש בקומפוזיציות אינטנסיביות של צבע, נוצרות עבודות שהן מראה של הנפש. לילך מדגישה את התנועה הפנימית שלא ממהרת לצאת החוצה. בחודש המוקדש למניעת אלימות, לילך מגישה את הסערות שלה באופן עדין, ממושמע ונע. היא קוראת לנו להצטרף. ולהתבונן פנימה.
לרסן את הנמר - ד"ר לילך אברמסקי-ארזי המכון לאמנות בת-ים. שמחה הולצברג 18, בת ים. לינק למפת הגעה
פתיחה יום חמישי ה-24.11 20:00. רקדנית – אריאל פרידמן. נעילה 22.12.
הגלריה תהיה פתוחה בימי שישי בין השעות 10:30-13:30 או בתיאום עם לילך labramsky@gmail.com
וב"ליבי חלל" - ברכה ל. אטינגר
פתיחה: יום חמישי, 24 בנובמבר, 2016, 20:00 - 24.11.2016-5.1.2017 השרון 12, תל אביב - לינק למפת הגעה
גלריה ברוורמן מתכבדת להזמין לתערוכת היחיד הראשונה בגלריה ברוורמן של הציירת ברכה ל. אטינגר. בתערוכת יחיד זו מוצגים סדרת עבודות שמן מהעשור האחרון לצד עבודות רישום על נייר. אטינגר פועלת מזה כ-30 שנה כציירת, אמנית ופסיכואנליטיקאית. במקביל ליצירתה כתיאורטיקנית בתווך שבין אמנות, פסיכואנליזה, פילוסופיה ופמיניזם ופרסום מאמרים תיאורטיים חשובים, עובדת אטינגר באופן סינגולרי במדיום הציור והוידאו.
תהליך העבודה שלה כולל שימוש באמצעי שיכפול שונים של דימויים על גבי קנווס או נייר שלאחר מכן עוברים טרנספורמציה על ידי רישום וצבע בתהליך ארוך הנמשך לאורך כמה שנים, שכבה שקופה על שכבה שקופה. אטינגר עוסקת בקשרים בין אימה וטראומה בהקשר של עיבוד עקבות הזיכרון של האחר ושל העצמי, על ידי יצירה של חלל עומק בציור דרך עבודת קו-צבע-אור, והאופן שהמבט וההתפוגגות של המבט מאפשרים מרחב של עדות.
היא שואבת מחומרים ויזואליים אליהם היא חוזרת שוב ושוב: חומרי ארכיוניים (מפות אוויר ישנות צילומי אוויר ומפות טופוגרפיות של פלסטין) אלבומי משפחה (משפחת הוריה באירופה של תקופת השואה ולפניה כמו גם תצלומיה ותצלומי ילדיה), צילומים של אימהות ותינוקותיהן ונשים ונערות המובלות עירומות להוצאה להורג באוקראינה, 1942 (דימוי העומד בבסיס הסדרה ״אורידיקה״ שמוצגת בתערוכה). דימויים אלו מצטרפים לרישום שיירי הרהורים במהלך שיחות טיפוליות לידי מחקר ייחודי בממד האבסטרקטי של יחסי קו וצבע היוצרים חלל עומק לא פרספקטיבי, חלל-נושא ואור-נושא, כדבריה של אטינגר “החלל הרחמי של הציור”. החומרים הארכיוניים הוויזואליים מעובדים תחילה במכונות זירוקס המשעתקות וגם משבשות אותם, כמו גם במחשב, כחלק מתהליך המטמורפוזה לרישום וציור. פרגמנטים של חשיבה פואטית או יומיומית, פילוסופית או פסיכואנליטית נאגרים במחברות ויומנים לצד רישומי דיו ומעובדים בהמשך ולאופני תצוגה נוספים ולכתיבה.
ברכה אטינגר חוקרת כיצד עקבות אירועים סובבות בממסרים החורגים מגבולות האינדיבידואל, נרשמים בעבודת האמנות, גולשות בין הדורות ובין הזרים ויחד עם זאת הן אינן מייצרות זיכרון קולקטיבי אלא חיבורים-גבוליים בין תודעות. הידע-רגש של הציור משייט בין אובייקט לסובייקט וליבת חלליהם נפגשת בהדהוד ומאפשרת עדות. ניתן לזהות קו ברור בין העיסוק בחלל נשי וטראומה היסטורית בתערוכת היחיד של אטינגר במוזיאון ישראל (1995) ״חללה – עבודת-אוטיסט״, לבין תערוכת היחיד הנוכחית בגלריה: ״וליבי חלל״.