מה קשור ? - הכל קשור !

אנו חיים במציאות שמתהדקת יותר ויותר עלינו ובה הכל קשור להכל וכולם קשורים לכולם. בדיוק אתמול אחרי שיצאנו מפגישה עם אחת הגלריות המובילות בשדה דיברנו על כך שבחיים ובאמנות לעיתים הכל קשור, לעיתים הכל קשרים ולעיתים (כפי שאנו יודעים במציאות הפרובינציאלית) הכל קשור בקשרים... עבור אלו שהתחילו את דרכם היצירתית בתנועת הצופים כל הנושא הזה אינו זר ועבור מרביתם גם אם תעירו אותם באמצע בלילה, 20 שנים אחרי שסיימו לקשור את הקשר האחרון שלהם, הם עדיין יוכלו ליצור עבורכם קשר מוט, כפיתה מרובעת או קשר דייגים (ואם שכחתם אז אתם מוזמנים להציץ בקישור הזה או זה למתקדמים)

-----------------------

ביום שישי הבא תפתח בגלריה לאמנות ישראלית בבית מיכל שברחובות התערוכה "תורת הקשרים* - (Knot Theory)" בתערוכה אותה טוותה האוצרת כרמית בלומנזון מפגישה את יצירותיהן של עדנה אוחנה, הילה ליזר בג'ה ובל שפיר.

האמניות המשתתפות בתערוכה מתנתקות מחשיבה נורמטיבית ומסורתית הקשורה לחומרים ולשיטות העבודה המורגלות בהם. הן בוחנות שאלות אישיות ואינטימיות כמו גם שאלות היסטוריות-תרבותיות- חברתיות דרך עבודתן העמלנית והתובענית היוצרת מארג עשיר של סגנונות ומיומנויות. עד שנות ה-60,70 של המאה ה-20, עצם הבחירה ב"חומרים רכים" כטקסטיל, חוטים וחבלים כחומריות העבודה, היוותה זיהוי קטגורי סטריאוטיפי של עיסוק בסוגיות "נשיות" או תרבותיות. היום נדמה כי הדיכוטומיה הברורה בין טריטוריה גברית ונשית, החלה להיפרם ולהשתחרר. אמנים גברים לא מעטים יוצרים גם הם בבדים, חוטים, צמר ולבד מתוך חופש ובחירה (גיל יפמן, יזהר פטקין, אשראף פואח'רי, ויק מוניז, ארנסטו נטו, ינקא שוניברי, ניק קייב ועוד).

בעידן מתועש וטכנולוגי כשלנו היום, החיפוש המחודש אחר מגע יד האמן וההערכה הגדולה אליו באים לביטוי כמגמה כלל עולמית. כתב ידו של האמן כהמשך לביטוי אישי ואותנטי העושה שימוש במלאכות יד מסורתיות, הפך לנפוץ ומקובל בעולם האמנות כסוג של אמירה אידאולוגית, נוסטלגית, אקולוגית וכביקורת חברתית. פרקטיקות עבודה כגון תפירה, רקמה, קשירה, אריגה וסריגה מקיימות דיאלוג עם הקשר הנשי-מסורתי-תרבותי, ומנסות לערער ולקרוא תיגר על ההגדרות המקובלות של "אמנות גבוהה" ו"אמנות נמוכה", ולהדגיש את העובדה כי עצם הבחירה בחומר מסוים מגלמת משמעות תרבותית פוליטית משמעותית.

ה"פיסול הרך" של בל שפיר מערער על האסוציאציה המסורתית של "פיסול קלאסי" המתקשר למסה של חומרים מוצקים וברי קיימא כשָיש או ברונזה. חומרי הפיסול הרך אינם שורדים מאות שנים והם גמישים ומשתנים בהתאם לחלל המציג אותם. נוכחותם מעידה על אופציה לשינוי, על דבר מה מהוסס וארעי, על פגיעות ורכות. שפיר סורגת את החוט המצופה שעווה באופן היוצר צורות אורגניות מעוגלות ואמורפיות, רכות ואימהיות, אך לעיתים הן מתפרצות, סוערות וגועשות. הן צמודות לקיר או משתלשלות ממנו כלפי מטה, יוצרות פאטרן של לולאות, הקשורות אחת לשנייה ונמשכות עד אין סוף. שפיר מעצבת במגע אצבעותיה את החוטים ויוצקת לתוכם נפח, תנועה וחיים. בעבודותיה היא מתייחסת לדימוי החוט לאורך התרבות האנושית, החל בחוט של אריאדנה מהמיתולוגיה היוונית, שהציל חיים ועזר במציאת הדרך הנכונה מהלבירינט הבלתי מפוענח, דרך החוט בפולקלור הסיני והיפני, המייצג את הניגוד והקשר שבין היינג והיאנג, החוט הבודהיסטי המחבר בין העולם הזה לעולם הבא ומאחד בין כל ממדי הקיום, ואף ביהדות אנו מכירים את החוט האדום המהווה סימן למזל וברכה ואת חוט הציצית למען " וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" (ספר במדבר, ט"ו, 29)

כתב ידה של הילה ליזר ביג'ה הוא עבודותיה, עבודותיה הן כתב ידה. היא איננה חותרת אחר משמעות ופשר לסימני הכתב אלא מתמסרת אליהם, נותנת לזרם התודעה שלה להוביל את הסימנים, בדרכם הפתלתלה, המגששת, שאינה בטוחה בעצמה, דרך שאיננה מתארת אלא מחפשת ומאלתרת. הסימנים נדמים כלולאות המתחברות אחת לשנייה, מחפשות קשר של משמעות והמשכיות. כתכי רקמה המתווספים לאיטם, אחד ועוד אחד, בעבודה רפטטיבית נרקמת המשמעות המלאה, השלמה. קו ועוד קו, לולאה ועוד לולאה, סימן ועוד סימן בונים את הדימוי העוקב אחר ההתקדמות בזמן. עבודת הוידאו "צבע שחור" (בהשראתה של קארה ווקר[1]) עוקבת אחר שלוליות של צבע שחור המתפשט לאיטו על פני הנייר, בעוד ליזר ביג'ה מנצלת את רגעי הקרישה שלו ומנסה "להרחיב את המציאות הציורית של הכתם" ולהוציא ממנו דמויות רישומיות זעירות. הדמויות מהדהדות את עולמם של המהגרים והפליטים הגודשים את העולם המערבי במנוסתם מאזורי אסון וסכנה.

עבודותיה של עדנה אוחנה מתכתבות עם ה"רוח", עם הרוחני והמטא-פיזי שבדימוייה הפיזיים והמוחשיים: סוסים וחוטים. מבט ראשון כללי על העבודות יצרוב בדמיון הצופה תחושה של תנועה וזרימה, תחושה של משב הרוח בשער הסוס הדוהר במרחבי הטבע. הסוס, חיה אצילית המלווה את האדם לאורך כל ההיסטוריה והתרבות האנושית, נוכח תדיר בחלומותיה של אוחנה, כמו גם בעבודותיה, והיא מאנישה אותו ביד רכה ופואטית. מבט שני ומעמיק יגלה כי היא השילה מהסוסים את הדימוי הסיפורי הנרטיבי והם הפכו תירוץ לתיאור יחסים אנושיים הגלומים בחומר וברוח, יחסי קירבה, תמיכה ואהבה. החומר נגנז, ונותר מה שמעבר לו: קלילות, תנועה וריקוד מטאפיזיים ונעדרי מאסה. היסוד השני בעבודתה של אוחנה- החוטים, הופך בתערוכה זו למארג המתהווה סביב ובתוך הפיר המרכזי בבית מיכל. החוט הלבן נעלם ונוכח, קיים/לא קיים בחלל הבית, מטאפורי לחוטים הקושרים את חייו של האדם החל מחבל הטבור, דרך המארג המשפחתי, מסלול החיים המתפתל והאור הנופל על כל הפקעת הזו, שנארגה בתהליך עבודה עמלני-מדיטטיבי.

שלוש האמניות המשתתפות בתערוכה בוחנות שאלות על המלא והריק, החיצוני והפנימי, המוגדר והבלתי מוגדר, האישי ואינטימי לעומת הפוליטי- חברתי, החושני והגשמי לעומת הרוחני והעל-תודעתי.

-----------------------------------

תורת הקשרים* - (Knot Theory)

עדנה אוחנה | הילה ליזר בג'ה | בל שפיר - אוצרת: כרמית בלומנזון.

גלריה 10, הגלריה לאמנות ישראלית בבית מיכל -רח' הגר"א 10 ברחובות (לינק למפה)

הפתיחה יום שישי ה-17/3/17 בשעה 12:30

*תורת הקשרים חוקרת את ההיבטים המתמטיים של קשרים, של מבנים דומים להם ושל הכללות מתמטיות שלהם. מלבד היישומים שלה במתמטיקה עצמה, יש לתורה זו יישומים גם בכימיה, בפיזיקה ועוד. (ויקיפדיה, ינואר. 2017)

[1] Kara Walker היא אמנית וידאו אפרו-אמריקאית העובדת במגזרות נייר וצלליות ועוסקת בהומור אירוני אופייני בנושאים הקשורים בגזענות, אלימות, מין ומגדר.