top of page
  • קמילה לוזינסקי

מה הקשר בין המאמר של וולטר בנימין "אמנות בעידן השיעתוק הטכני" לבין הראפר Eminem?


אנחנו רוצים לאתגר אתכם היום בקטנה על המאמר האגדי של וולטר בנימין "אמנות בעידן השיעתוק הטכני"

המאמר הוא תפוח אדמה לוהט עכשיו גם בגלל AI וגם בגלל נגישות התקשורת והרשתות. יש לי פינה קטנה בלב לוולטר בנימין ולסיפור הטראגי האישי שלו. רואים בו מרקסיסט, אבל אני רואה את הזיקה העמוקה שלו ליהדות - את התפיסה הסוציאליסטית החברתית הוא שואב לדעתי האישית מהתורה. אבל לא נדבר על זה היום 😊


אגיד לכם במשפט מדוע כדאי לקרוא את המאמר - כדי להיחשף לניתוח מבריק של העבר ולחייך בעצב לנוכח ראיה שגויה לגמרי של העתיד. וכאן המקום שלנו להפעיל חשיבה ביקורתית ולדון עם בנימין.


לרגע קט בואו נעשה סימולציה ונדמיין לרגע שבנימין איתנו כאן. מצד אחד הוא היה מתלהב מהעובדה שהיום כל אחד (אבל כל אחד עם גישה לרשת) יכול להציג את היצירות שלו לראווה ברשת האינטרנט ובעזרת הרשתות החברתיות. יכולת היצירה והשיכפול של כל יצירת אמנות, משחררת אותה מדיכוי הפולחן הדתי - לשונו של בנימין


מצד שני בנימין מבקר את הגישה הקפיטליסטית שלכאורה נותנת אפשרות להמונים להתבטא אך לא משנה את מצב הדיכוי החברתי. הסכנה בגישה הקפיטליסטית היא הסיכוי ליצירה בסופו של דבר למשטר מדכא - פשיסטי כשהאלטרנטיבה שבנימין מציע היא הקומוניזם שעושה פוליטיזציה של האמנות.


עכשיו אני מקווה שיש בינינו הסכמה גורפת לכך שקומוניזם הוא משטר של דיכוי בדיוק כמו פשיזם. בנימין לא חווה ולא ידע לנתח את גודל הרוע של המשטר הזה, ולכן זה אור אדום - סימן אזהרה להתייחס בסקפטיות לכל ניתוח העתיד שהוא עושה.


בנימין מבקר רעיון של אמנות "טהורה" - אמנות לשם אמנות, כי היא דוחה הקשר חברתי ופוליטי. בנימין לא השכיל לראות את התפתחות הגישה האינדיבידואליסטית, אשר אפשרית רק בקפיטליזם: כולנו פתית שלג מיוחד ולכולנו יש סיפור מיוחד לספר.


מאז ומתמיד אמנות היתה דרך תקשורת וויזואלית, ולכן אמנות תמיד מעבירה מסר. גם מסר הדוניסטי או אסקפיסטי נחשב למסר, הוא לא חייב להיות דתי חברתי פוליטי או מחאתי. אמנות היא עוד דרך לספר סיפור אישי וכאן אני רוצה לדבר איתכם על אמינם (הראפר Eminem) שבעיני מהווה מקרה מבחן מצוין, ותכף תבינו למה.


אמינם מספר לנו במשך רבע מאה את יומן חייו - מהחויות האישיות שלו כמתבגר ממשפחה מפורקת בשכונות עוני, ועד הראפר הטוב בעולם שמתמודד עם נשיכות בעורף של ראפרים צעירים.


הגדולה של אמינם בכך שהוא מצליח לגעת ולרגש מיליונים דרך הסיפור האישי אך לא רק. אם בנימין היה קורא את התגובות של המעריצים הוא היה מגלה שאלפי נערים ניסו לשרוד במאורות סמים עם הורים לא מתפקדים, והדבר היחיד שגרם להם לפרוץ את מעגל הסמים והעוני היו השירים של אמינם.

מה אתם האמנים יכולים ללמוד מכל הדבר הזה?


מבחן המציאות מראה לנו שהמצב הזה שאמן -אינדיבידואל שבא מהעם כמו שאומרים מספר סיפור אישי (אזוטרי ככל שיהיה) בצורה איכותית (כי הקריטריונים לאיכות מאוד ברורים ואמינם הוא באמת אמן ראפ הכי טוב בעולם) יכול לעורר השראה ואהדה של המונים וגם מתעשר מזה - המצב הזה אפשרי ורק בקפיטליזם.


שיר "Yourself Loose" הוא אחד השירים המושמעים בחדרי כושר ברחבי העולם. אמינם לא רק עזר לעצמו לצאת מהעוני, הוא מעורר השראה ומעודד אחרים לפעול באופן אקטיבי ולשנות את חייהם לטובה.


וזהו התפקיד של האמנות על פי בנימין. מצד שני אמינם לא שם לעצמו מטרה לשחרר המונים אלא ליצור משהו טוב ולהתפרנס מהאמנות שלו.


אז מה וולטר בנימין היה אומר על זה ומה אתם אומרים על זה?


bottom of page