מי צריך שיספרו לו סיפור ?

אם כבר אתמול נערך במוזיאון תל אביב לאמנות עכשווית פסטיבל החדשנות של בנק לאומי שהיה פתוח בחופשיות לקהל הרחב ונע בין - שיחות/מוזיקה ואמנות סביב הנושאים "ריפוי, ניצחון, לצפות ולהקשיב, לתת ולהנות" אזי אנו שמחים לארח לפוסט אורח את בר אומנסקי שהיא מומחית קהילות וניו מדיה, מרצה מובילה על עולמות הדיגיטל ועד לא מזמן ניהלה את קהילת המחנכים של גוגל (ואתם יכולים לחפור בבלוג שלה פה)

יש לכם גם מה לכתוב על עולם האמנות/תרבות - מוזמנים ליצור איתנו קשר

-----------------------------------------

מהפכת הסטוריטלינג הדיגיטלי בעולם האמנות והמתח בין תרבות הדיגיטל למתודות ותפיסות האמנות הקלאסית הגיע לשיאו, וטוב שכך.

נדמה שלאן שלא נסתכל, יותר מוסדות אמנות, אמנים ויוצרים אינטרדיסיפלינריים הבינו שעליהם לפרק לגורמים את תהליכי היצירה המסורתיים שלהם, ולהתאימם לתמורות, ההתפתחות והשינויים הרבים שמביא איתו העידן הדיגיטלי.

לא סתם נתפס עולם האמנות כעולם מנוכר, אליטיסטי וזר לרבים ורבות מאיתנו. חווית המוזיאון המסורתית שהורגלנו אליה הכתירה אותנו כמתבוננים נצחיים מהצד. אסור לנו לגעת, לנשום או לצלם. כל הקיום שלנו אל מול היצירה מתרחש מעבר לקו, אותו חוט שני שמפריד ותוחם את המרחק בינינו לבין היצירה, מפריד בינינו לבין החוויה הממשית איתה.

השאלה הגדולה מוקדשת לפיצוח האתגר המחשבתי שמאחורי המגמה: כיצד נוכל להביא את האמנות אל הקהל, במישור הפיזי והרוחני-מנטלי שלה.

בעיניי התשובה היא על ידי בניית תהליכי סטוריטלינג פאקינג איכותיים, פורצי-דרך ודו כיווניים המעוניינים לייצר אמנות מתוך נוכחות וחוויה, ולא רק מתוך התבוננות.

בפרק הראשון של הסדרה המעולה (מומלץ!) של נטפליקס "אבסטרקט", מתאר המאייר המפורסם כריסטוף ניימן את שינוי המגמה הרותח כפי שהוא חי אותו בשטח. העולם לא עוסק יותר רק ביצירת אמנות, אלא בחוויה הטהורה של לקחת בה חלק.

וניימן לא לבד.

"מוזיאון הגלידה" האמריקאי שקם בשנתיים האחרונות במתכונת פופ-אפ וזכה להצלחה חסרת תקדים יצר מסע אמנות חוויתי פורץ-דרך, כזה שלוקח בחשבון את הרצון של המבקרים לייצר אינטראקציה, דיגיטלית ופיזית כאחת עם המוצגים במוזיאון.

המדיום הוא המסר- קטן עלינו.

במוזיאון הגלידה בסן פרנסיסקו תאורת כל חדר נבחרה בקפידה בכדי שתוכל לייצר אטמוספירה ממגנטת לצילום באינסטגרם. כל פריט, טקסטורה, גוון וחלל עוצב אל תוך ומתוך תרבות דיגיטלית של תיעוד, שיכפול, פירוק לגורמים והרכבה מחדש.

עד היום, עולם האמנות הסכים לקבל על עצמו מידה מאוד ספציפית של יצירת תהליכי סטוריטלינג של יצירות אל מול המביטים בהם.

זה התחיל לפני כמה שנים, שמוזיאונים מסביב לעולם החליטו לסרוק ולהעלות לרשת בצורה חינמית גלריות על גבי גלריות של יצירות אמנות נבחרות.

פרויקט דומה של גוגל סרק והעלה ברזולוציות גבוהות יותר מ-17 אלף יצירות נבחרות מסביב לכל העולם, כדי שאלו יהיו נגישות לצופים מכל מקום שרק יירצו. אבל אנחנו מדברים על מהלך עמוק יותר, ערכי ומשמעותי בהרבה. כזה שלא מפרק לגורמים את "הדיגיטציה" כהשטחה של מדיום והעברתו למדיום אחר. ממש לא.

סטוריטלינג בעולם האמנות בעידן הדיגיטלי עומד להיות מוטמע כערך מפתח אל מול העולם המשתנה שניצב כאן מולנו. היכולת של אמנים ליצור חוויה סביב היצירה שלהם, היא היא התמורה העצומה ביותר שהדיגיטל ייכל להעניק לדעתי, לעולם האמנות באשר הוא. להיות נוכח. פרשני. סובייקטיבי - זוהי הנוסחה של אמנים ומוסדות המוקדשים לאמנות להינצל מחוסר רלוונטיות בעידן שלנו. להפנים את כניסתה של הטכנולוגיה כאמצעי נוסף לספר חלקיקי סיפור על היצירה ועל היוצר/ת שמאחוריה, ולא כאלמנט משחית ומבודד. לייצר שכבות של מסרים, משמעויות, עומקים וזהויות.

נמאס לנו להתבונן. תנו לנו לחוות!

-----------------------

אם כבר מדברים על דיגיטל מוזמנים ביום חמישי הקרוב ה (9.11) לקן הקוקיה - היישר מיפן ולראשונה בישראל אירוע-שוק היאמי-איצ'י (Yami-Ichi) מגיע לתל אביב ! - פרטים מלאים ורשימת המציגים פה

היאמי-איצ'י היא סדרה של שווקי אמנים שמתקיימים בערים הגדולות ביותר בעולם ובהם כל המוצרים שנמכרים, מוצגים או נחווים קשורים לתרבות הרשת והאינטרנט. הרעיון לשוק נוסד כי האינטרנט הפך להיות מקום מסחרי ולחוץ, מלא באינטרסים מסחריים, מעקב ממשלתי, וסתם וירוסים מעצבנים. השוק מאפשר לאנשים לבוא ולחוות חוויות אינטרנטיות "פנים אל פנים" במרחב חופשי. זהו סוג של פארק שעשועים גיקי גדול או הזדמנות למפגש אולטימטיבי בין החיים הדיגיטליים והאנלוגיים.

אוצרים: ליאור זלמנסון Lior Zalmanson (פרינט סקרין) ומרינה פוזנר Marina Pozner (קן הקוקיה). מייסדים: IDPW (יפן/ארה"ב)