"לחיים" - ה'מוות הקטן' והזקפה הלאומית

פוסט אורחת מאת ד"ר ארוס ליבידו, מומחית לחקר העונג והקליניקה של החרדה רגע "חימום" - פוליטיקאי ישראלי נכנס למקלט בזמן אזעקה, רואה שם זוג בשיא האקסטזה וצועק להם: "הלו! מה נראה לכם שאתם עושים?!". הגבר מביט בו בעיניים מזוגגות ועונה: "אדוני השר, אנחנו פשוט מיישמים את מדיניות הממשלה – הרי הבטחתם לנו שוב ושוב ש'ביחד ננצח', אז החלטנו להתחיל במיטה".

---

ברוכים הבאים ל-1* באפריל 2026 היום שבו הגבול בין מתיחה למציאות מטושטש כמו הראייה שלכם אחרי אורגזמה הגונה, או לחילופין, אחרי קריאת כותרות העיתונים.

כסקסולוגית שמתמחה ב"מוות הקטן" ('La petite mort'), אני צופה בתופעה מרתקת: ככל שאימת המוות האמיתי גוברת – עם טילים פאליים שחודרים את המרחב האווירי שלנו ושולחים אותנו שוב ושוב אל "רחם" הממ"ד או אל חיקה החשוך של "אמא אדמה" במקלטים – כך הציבור נאחז בפורקן המיני כבקרש הצלה. המולטי-אורגזמה הפכה לכלי להישרדות קיומית. כפי שגאבור מאטה כותב במיתוס הנורמלי: "כאשר אנו חווים חוסר ביטחון בסיסי, המערכת שלנו תחפש נחמה בכל דרך, גם אם היא זמנית או פתולוגית".

כאן נכנסת לתמונה ה-Terror Management Theory. כולנו נושאים את הזרע של חרדת המוות, ובתקופת מלחמה רב-זירתית זו הוא נובט כפתולוגיה חברתית חריפה. כשאנחנו לא מצליחים לנהל את האימה בדרכים בריאות, כאן מתחילות "השתפכויות" שונות סביב כוח ושליטה.

ראו את "חוק עונש מיתה" שהועלה על נס על ידי השר לביטחון פנים – עבריין מורשע שהפך ל"מאסטר" של טרור המדינה - שהינו פרוורסיה פוליטית במיטבה. הוא ושותפתו ל"מיטה" האידיאולוגית במפלגת ה"עוצמה" (שם קוד קלאסי לפיצוי על אימפוטנציה ביצועית) חוגגים אקסטזה של מוות אמיתי במקום את המוות הקטן של העונג. הם מנסים להגיע לקתרזיס דרך חקיקה דורסנית, שירת "מזמור תודה" בכנסת והעברות כספים מושחתות שמרגישות כמו שפיכה מוקדמת של הקופה הציבורית – רגע לפני שהחרדים מתחמקים שוב מ"חוק הגיוס", האקט האולטימטיבי של "משגל נסוג" מהאחריות הלאומית.

אסתר פרל אומרת ש"ארוס הוא האנטיתזה למוות".

אבל אצלנו, הארוס עבר התמרה (סובלימציה) שלילית. במקום שהליבידו יופנה ליצירה וחיבור, הוא מתפרץ כאלימות שלוחת רסן ביהודה ושומרון. זוהי אורגזמה של כוח, ניסיון נואש להרגיש "חיים" דרך רמיסת האחר, פסיכופתולוגיה של עם ששכח איך להתענג על החירות שלו ובמקום זאת מתענג על השעבוד של זולתו.

אנחנו עומדים רגע לפני חג הפסח, חג החירות והאביב. אבל במקום ללבלב, אנחנו מתבוססים בעינוגים פרוורטיים של שנאה.

מלאני קליין הייתה מגדירה זאת כ"עמדה פרנואידית-סכיזואידית": אנחנו מפצלים את העולם ל"טובים" (אנחנו) ו"רעים" (הם) ומשליכים את כל חרדות המוות שלנו על האחר כדי לא להרגיש את הריקנות הפנימית.

השאיפה הקולקטיבית ל"מוות קטן מתמשך" דרך מלחמה ושליטה היא חסרת תוחלת. אי אפשר להגיע לקתרזיס אמיתי כשכלי הנשק היחיד שאתה יודע להפעיל הוא טרור – בין אם הוא פיזי בשטחים או חקיקתי בבית הנבחרים.

נראה שהשנה האחד באפריל הוא על חשבוננו, אבל הבדיחה ממש לא מצחיקה. אם אתם רוצים לנצח את אימת המוות, אל תפנו לחוקי מיתה ולאלימות. תחזרו לחדר המיטה. תחליפו את הטילים הפאליים בקרבה אנושית, ואת חוקי הגיוס בחוקי משיכה. כי בסופו של דבר, רק הסיום הזה – שנובעת מאהבה וחירות – תהיה עוצמתית מספיק כדי להדהד מעבר לקולות המלחמה. ורגע לפני הסוף תרשו לי להוסיף מילה ברוחה של ד"ר רות (זכרונה לברכה) ללב שלכם: "Honey, listen to me!". אנחנו אולי חיים בתקופה שמרגישה כמו הלוויה אחת גדולה שמשתבשת, אבל בואו לא נשכח שהגורל שלנו הוא לא להיות רק שחקני משנה בטרגדיה יוונית – אלא המאהבים של עצמנו. אז ביידיש פשוטה: A bisl nachas – קצת נחת, לעזאזל! במקום לשקוע ב"געוואלד" של חוקי המיתה, בואו נתמקד ב"מחייה". תזכרו שהדרך הכי טובה לנצח את האימה היא לא בכיבוש השטחים, אלא בכיבוש הלבבות בתוך הסדינים שלכם. תדליקו נרות, תפתחו בקבוק יין, ותנו למופלטה של המימונה להיות הסיבה היחידה שאתם מושחים משהו בדבש. בסוף היום, כשהמשיח (או לפחות השפיות) יגיע, הוא כנראה לא יבדוק אם חוקקתם עוד עונש מוות, אלא אם ידעתם ליהנות מהחיים בלי להרוס לאחרים את ה"שטיקל" שלהם. צאו, תתענגו, ותזכרו: Alles wird gut – הכל יהיה בסדר, כל עוד נשמור על החום בלב ועל הקצב הנכון בחדר המיטות. עכשיו, קדימה, לכו לעשות אהבה, לא מלחמה – זה הרבה יותר זול, הרבה יותר טעים, ומבטיח שלא תצטרכו להסביר לאף אחד למה אתם עצבניים בבוקר שלמחרת.

צאו מעבדות האימה לחירות העונג. חג (חירות) שמח.

---

*1 באפריל 2026 - נראה שבחודשיים האחרונים מותחים אותנו - תושבי ואזרחי ישראל - בכדי לבדוק עד כמה מותר, ניתן, אפשר, מתאים ומקובל.